היום היה נעים. באמת.
היום האביבי הראשון שהרגשנו מזה אולי 3, 4 חודשים? אולי אפילו יותר אני כבר לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה כמה זה נעים.
מה משמעות אביבי?
השמש זרחה בשמיים (אני אפילו הוצאתי את משקפי השמש שלי שנחו בארון כל כך הרבה זמן), והטמפרטורות טיפסו וטיפסו והגיעו לשיא חדש ומדהים במיוחד- 16 מעלות צלזיוס. איזו חגיגה! כולם היו כל כך מאושרים. באמת.
האנשים חייכו ברחוב, הלכו זקופים עם מעילים דקים, גן השעשועים שהיה שומם כל כך התמלא ילדים בנדנדות, וכולם דיברו על מזג האויר, וברכו אחד את השני בברכת חג אביב שמח, אולי הם יודעים באמת שחג הפסח מתקרב. זו היתה בהחלט אטרקציה.
לי היתה סיבה נוספת להתרגשות. היום היתה לי כלה ישראלית. ממש ישראלית. לא עוד יהודיה שמדברת עברית עם מבטא כבד, ולא אמריקאית שמתחתנת עם ישראלי. אלא ממש ישראלית, הראשונה מזה שנתיים וחצי.
זו לירז.
לפני כמה חודשים התקשרה אלי לירז ואמרה לי שקיבלה את הטלפון שלי משוקי זיקרי.
שוקי חי ועובד בעיר ולי היה העונג לבוא ולעבוד לצידו.
דברים קטנים שגורמים לי להזכר בגעגועים לכלה ישראלית:
השפה הקרובה והמוכרת. הסלנג הישראלי. הבדיחות והקרבה. ההרגשה שאנחנו כבר חברות משכבר הימים.
המשפחה הקרובה, האמא והאחות שמלוות מעודדות ומתרגשות כל כך. שנמצאות במספרה ובחדר ולא עוזבות את אהובתן לרגע. מטפלות ומסדרות. והטלפונים מהמשפחה והחברים מהארץ. שוב מזל טוב ושוב בשעה טובה. העקר הבריאות. הכול מתועד בסקייפ ובווטס אפ שאף אחד ממי שלא הצליח להגיע לחתונה לא יפספס דבר.
פתאום שוב דיבורים על מקווה ורב, וברכות ותפילות ואמונות. האמא נותנת משהו נגד עין הרע, ובמזוודה מונחים טלית, ופמוטים והמון דברי קודש שבאו במיוחד מירושלים שבארץ הקודש. והכול קדוש. ונעים ומוכר.
ולא לשכוח דברים טובים ואוכל למקרה שמישהו יהיה רעב...
והנה השמלה כבר מוכנה ויד בוגרת עוזרת לשים עגילים ומחרוזת ונעליים.
רגע לפני סיום, בעודי אורזת את חפצי במלון המקסים בדאון טאון מנהטן, הכלה כבר יצאה לצילומים ואני נשארתי אחרונה, הסתכלתי מסביב וחזרתי למציאות. אני במנהטן ולא בירושלים.
נוף מחלון קומה 9 בשדרה השלישית.
ואל שנשכח את המאפינס של : BAKED BY MELISSA.
אז רציתי לאחל ללירז העדינה והמקסימה , שפע ברכות ומזל טוב!
היום האביבי הראשון שהרגשנו מזה אולי 3, 4 חודשים? אולי אפילו יותר אני כבר לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה כמה זה נעים.
מה משמעות אביבי?
השמש זרחה בשמיים (אני אפילו הוצאתי את משקפי השמש שלי שנחו בארון כל כך הרבה זמן), והטמפרטורות טיפסו וטיפסו והגיעו לשיא חדש ומדהים במיוחד- 16 מעלות צלזיוס. איזו חגיגה! כולם היו כל כך מאושרים. באמת.
האנשים חייכו ברחוב, הלכו זקופים עם מעילים דקים, גן השעשועים שהיה שומם כל כך התמלא ילדים בנדנדות, וכולם דיברו על מזג האויר, וברכו אחד את השני בברכת חג אביב שמח, אולי הם יודעים באמת שחג הפסח מתקרב. זו היתה בהחלט אטרקציה.
לי היתה סיבה נוספת להתרגשות. היום היתה לי כלה ישראלית. ממש ישראלית. לא עוד יהודיה שמדברת עברית עם מבטא כבד, ולא אמריקאית שמתחתנת עם ישראלי. אלא ממש ישראלית, הראשונה מזה שנתיים וחצי.
זו לירז.
לפני כמה חודשים התקשרה אלי לירז ואמרה לי שקיבלה את הטלפון שלי משוקי זיקרי.
שוקי חי ועובד בעיר ולי היה העונג לבוא ולעבוד לצידו.
דברים קטנים שגורמים לי להזכר בגעגועים לכלה ישראלית:
השפה הקרובה והמוכרת. הסלנג הישראלי. הבדיחות והקרבה. ההרגשה שאנחנו כבר חברות משכבר הימים.
המשפחה הקרובה, האמא והאחות שמלוות מעודדות ומתרגשות כל כך. שנמצאות במספרה ובחדר ולא עוזבות את אהובתן לרגע. מטפלות ומסדרות. והטלפונים מהמשפחה והחברים מהארץ. שוב מזל טוב ושוב בשעה טובה. העקר הבריאות. הכול מתועד בסקייפ ובווטס אפ שאף אחד ממי שלא הצליח להגיע לחתונה לא יפספס דבר.
פתאום שוב דיבורים על מקווה ורב, וברכות ותפילות ואמונות. האמא נותנת משהו נגד עין הרע, ובמזוודה מונחים טלית, ופמוטים והמון דברי קודש שבאו במיוחד מירושלים שבארץ הקודש. והכול קדוש. ונעים ומוכר.
ולא לשכוח דברים טובים ואוכל למקרה שמישהו יהיה רעב...
והנה השמלה כבר מוכנה ויד בוגרת עוזרת לשים עגילים ומחרוזת ונעליים.
רגע לפני סיום, בעודי אורזת את חפצי במלון המקסים בדאון טאון מנהטן, הכלה כבר יצאה לצילומים ואני נשארתי אחרונה, הסתכלתי מסביב וחזרתי למציאות. אני במנהטן ולא בירושלים.
ואל שנשכח את המאפינס של : BAKED BY MELISSA.
אז רציתי לאחל ללירז העדינה והמקסימה , שפע ברכות ומזל טוב!
