את ענת טלשיר הכרתי במקרה כשאיפרתי אותה לאירוע משפחתי.
בוקר אחד כאשר מלאתי דלק והיא בדיוק מילאה מולי, אמרתי שלום ושאלתי אותה איך היה? היא שמחה מאד וציינה שהאיפור היה מקסים והיה ערב נפלא. ואז היא סיפרה לי על הספר , ואמרה לי שעוד מעט יעשו כתבה והיא צריכה להיות יפה.
פתאום התעוררתי בבהלה כששמעתי את ההודעה בטלפון. זה היה באמצע הלילה בבוסטון. קמתי וירדתי מהמיטה, ובהודעה היה כתוב: "זאת ענת טלשיר, תציצי ב'לאישה' השבוע, יצא טוב מאד, והרבה בזכותך. תודה רבה ויום טוב." חזרתי למיטה עם חיוך, ונרדמתי .
בבוקר קמתי פתחתי את הספר והמשכתי לקרוא.
הסיפור הוא סיפור על אהבה. אהבה הכי שאפשר. כמו שיש רק בסרטים, אהבה של חיים ומוות.
אהבה שחוצה גבולות ותרבויות. ואני? אני אוהבת אהבה.
בדרך לניו יורק קראתי והקשבתי באוזניות , אלו של המטוס, לערוץ שבו שומעים את השירים הכי קיטש של אהבה. וקראתי. כל –כך נהניתי. הרעש המזמזם והמרגיע של המטוס, השמיים הכחולים העמוקים בדרך כשהשמש לא שוקעת לעולם, כוכב אחד קטן, והמילים של ענת..קראתי וגמעתי מילה במילה, כמה היא אהבה אותו וכמה הוא אותה.
וכשהגעתי לניו-יורק, העיר הגדולה, המלאה והגדושה באנשים, ריחות, אורות ואהבות, צבעים ושפות
ישר לידי האהוב שלי, הייתי מאושרת.
את הספר שמתי בתיק ועשיתי הפסקה כדי לחיות את העיר הגדולה. 
